החלטה בתיק ע"א 1982/11

1.        המבקש הוא המנהל המיוחד לנכסי החייבים, ישראל ומזל סויסה (בפש"ר) (המשיבים 1). המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר) בבקשה לבטל הענקה שביצע לכאורה החייב, ישראל סויסה (להלן: החייב) ביום 16.3.98, לטובת בנו, שלמה סויסה, הוא המשיב 2 (להלן: המשיב), במסגרתה העניק החייב למשיב בנין בן שתי קומות ברח' הכרמל 11 בתל אביב (להלן: הנכס).

2.        לטענת החייב, בשנת 1998 הוא ביקש לרכוש את הזכויות בנכס, אולם עקב קשיים בהם היתה נתונה החברה שהקים (בית ארנקי מרסל בע"מ, להלן: החברה), נרשם הנכס על שם המשיב, לאחר שנרכש תמורת 235,000$. החייב טען כי התמורה עבור הנכס שולמה במלואה על ידו, ממקורותיו.

           המשיב, מנגד, טען כי הנכס נרכש על ידי החברה, באמצעות כספים אשר הוא העביר לחשבונה. המשיב טען כי החברה נקלעה לקשיים רק בשנת 2002, וכי אביו, החייב, יצא כנגדו, משום שלאחר חזרתו של המשיב ארצה לאחר מספר שנים בהן שהה בחו"ל, לא היה בידו לסייע לאביו, וכך נוצר הקרע המשפחתי.

3.        בין הצדדים ניטשה כאמור מחלוקת לגבי זהות מממן רכישת הנכס. בית משפט קמא קבע כי אין מחלוקת שהמקדמה עבור הנכס בסך 305,065ש"ח, שולמה מחשבונו הפרטי של החייב. אשר ליתרת הסכום, נקבע כי לא הוכח שהחייב הוא שנשא בה (אף שייתכן שנשא לפחות בחלקה), ולכן אין לקבוע כי היתה הענקה מהחייב למשיב. 

           בית המשפט ציין כי מחומר הראיות עולה שחלק ממשי מהתמורה אכן שולם על ידי החברה. עם זאת, אף שככל הנראה החייב הוא הבעלים האמיתי של החברה (הגם שאינו רשום כבעל מניות בה), הרי מאחר שלא מדובר בתביעה של מפרק החברה לביטול הענקה, אלא בתביעה של מנהלו המיוחד של החייב, אין מקום לבצע "הרמת מסך". בית המשפט הוסיף כי אף שמחומר הראיות עולה בבירור שהחייב התכוון מלכתחילה לבצע הענקה מלאה של הנכס למשיב, הרי שבפועל הדבר לא עלה בידו.

           לאור חומר הראיות שעמד בפניו, בית המשפט הסיק כי ביום תשלום המקדמה עבור הנכס, הוא יום הענקת הסך של 305,056ש"ח לא היה החייב בעל כושר פירעון של כלל חובותיו, ועל כן מדובר בהענקה שיש לבטלה, בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980.

           סיכומו של דבר, שבקשת המנהל המיוחד התקבלה בחלקה. נקבע כי אין להורות על רישום הנכס על שמו של החייב, אך המשיב חייב להחזיר לקופת הפש"ר את הסך של 305,056ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.3.98, הוא יום ההענקה.

4.        לא נחה דעתו של המבקש מתוצאת פסק הדין והגיש ערעור לבית משפט זה. (המשיב, מצידו, הגיש ערעור שכנגד בו הלין על החיוב להשיב הסך של 305,065 ש"ח). בד בבד, עותר המבקש למתן סעד זמני לתקופת הערעור, במסגרתו יוטל עיקול על זכויות המשיב בנכס ופירות השכרת הנכס יועברו לקופת בית המשפט, וזאת עד להכרעה בערעור. יצוין כי סעדים זמניים אלה ניתנו על ידי בית משפט קמא, ולא בוטלו במפורש עם מתן פסק הדין.

5.        המבקש טוען כי המשיב עשה דין לעצמו בהתעלמו מהחלטתו של בית משפט קמא. ראשית, המשיב שילם רק 150,000ש"ח מחובו (סכום המהווה פחות מרבע מהסכום בו חויב בפסק דינו של בית משפט קמא). שנית, המשיב נמנע מלהפקיד את כספי השכירות בקופת בית המשפט. בהקשר זה ציין המבקש כי המשיב פנה בשעתו לבית משפט זה בבקשה לעכב את ביצוע החלטתו של בית משפט קמא לגבי הפקדת פירות הנכס. בקשת המשיב נדחתה מן הטעם שאין בהחלטה זו כדי לגרום לו נזק בלתי הפיך, וככל שבסופו של דבר החלטת בית משפט קמא תבוטל, ניתן יהיה בנקל להשיב לו את הכספים שהפקיד (כב' השופטת חיות, רע"א 9435/10 סויסה נ' עו"ד ארז חבר(לא פורסם, 27.12.2010)). 

           לטענת המבקש, סיכויי הערעור גבוהים, לאור קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בדבר הברחת נכסים על ידי החייב למשיב, ובדבר היות החייב חדל פירעון בעת ההענקה. לטענתו, אי מתן סעד זמני יהפוך את הערעור לתיאורטי, שכן אם יבוטלו  העיקולים יוכל המשיב להבריח את הנכס. מנגד, הותרת העיקול על הנכס לא תפגע במשיב, שהרי הוא יוכל להמשיך ולהשכיר את הנכס. אף הפקדת פירות השכרת הנכס לא יפגעו במשיב, שכן ככל שהערעור יידחה, יוכל המשיב לקבל את הכספים המגיעים לו.

6.        המשיב טען כי המבקש הוא שמסכל את ביצוע פסק הדין, בכך שהוא מסרב ליתן לו מכתב הצהרת כוונות לפיו עם תשלום הסכום יימחק העיקול, עובדה אשר לא מאפשרת לו לקבל מימון חיצוני לשם העברת יתרת התשלום. לטענת המשיב, סיכויי הערעור נמוכים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו.

           בהתייחסו למאזן הנוחות, המשיב טוען כי הוא מפרנס את משפחתו מתקבולי השכירות של הנכס, וכי עיקול כספי השכירות עלול להוביל אותו ואת משפחתו לכדי קריסה כלכלית.

7.        דין הבקשה להתקבל בחלקה.

           כידוע, נקודת המוצא בדיון בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור הינה כי לא בנקל יזכה בעל דין שתביעתו נדחתה בסעד זמני בערעור, שהרי דחיית התביעה מצביעה לכאורה על כך שזו אינה מבוססת דיה (בש"א 243/88 בסיליוס נ' עדילה, פ"ד מב(3) 208 (1988); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 865 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). אשר על כן, מתן סעד זמני לתקופת הערעור ייעשה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (כהוראת תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)), כאשר השיקולים למתן סעד כאמור מתבססים על סיכויי הערעור של מבקש הסעד ועל מאזן הנוחות בין הצדדים (ע"א  8950/08 עמרם נ' מי גולן אגודת מים שיתופית למשקי רמת הגולן (לא פורסם, 21.12.2008) (להלן: עניין עמרם); בש"א 951/96 גולן נ' גולן, פ"ד מט(4) 877 (1996)).

8.        בחינת מאזן הנוחות בנסיבות המקרה דנן מעלה כי הוא נוטה לטובת קבלת הבקשה, לכל הפחות בחלקה. ראשית, הטלת עיקול על הנכס אינה טומנת בחובה פגיעה כלכלית ישירה במשיב, ונועדה למנוע את הברחת הנכס על ידי מכירתו לצד ג'. בנסיבות אלה, ונוכח טענת המשיב כי הוא מתפרנס מתקבולי דמי השכירות מהנכס, ממילא יש להניח כי אין בכוונתו למכור את הנכס בשלב זה, כך שעל פניו לא ייגרם לו נזק כתוצאה מהותרת העיקול על כנו. טענת המבקש עצמו כי פרנסת משפחתו תלויה בתקבולי דמי השכירות, היא הנותנת כי הסרת העיקול עלולה להכביד על ביצוע פסק הדין, בהינתן פתח להברחת הנכס. העובדה שהמשיב לא שילם למבקש את מלוא הסכום שנפסק כנגדו, מעוררת אף היא חשש שמא הסרת העיקול יהא בה כדי להכביד על ביצוע פסק הדין.

           אשר להעברת פירות הנכס לקופת בית המשפט, הרי שהפקדתם בקופת בית המשפט עלולה לפגוע יתר על המידה במשיב (אציין כי המבקש לא טרח לנקוב בגובה דמי השכירות, אף לא בגובה החוב של החייב). בנסיבות אלה, ובמסגרת איזון האינטרסים בין הצדדים בשלב הערעור, יש להסתפק בהותרת העיקול על הנכס על כנו, ואיני רואה להורות על המשך הפקדת דמי השכירות בקופת בית המשפט.

           על רקע האמור, איני רואה צורך להביע דעה בדבר סיכויי הערעור, באשר ידוע כי השיקולים בדבר מאזן הנוחות וסיכויי הערעור מקיימים יחסי גומלין ביניהם והם תלויים זה בזה ומקרינים א-הדדי (עניין עמרם, סעיף 10 להחלטה; כן ראו ע"א 1922/08 ראש מרקט בע"מ נ' מנור (לא פורסם, 28.7.2008)).

9.        קיצורו של דבר, שנוכח מאזן הנוחות המשתקף מנסיבותיו של המקרה דנן, מתקיימים הטעמים המיוחדים המצדיקים את קבלתה החלקית של הבקשה. העיקול המוטל על הנכס יוותר על כנו.

           ההוצאות בגין בקשה זו יילקחו בחשבון בהתאם לתוצאות הדיון בתיק העיקרי.